Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוניית הוד-מלכותו "אנדוור" (באנגלית: HM Bark Endeavour), הייתה אוניית מחקר של הצי המלכותי הבריטי, בה ערך לוטננט ג'יימס קוק את מסעו הראשון לאוסטרליה ולניו זילנד (1768 עד 1771).
 ציור מאת סמיואל אטקינס, בסביבות 1794 | |
| "אנדוור" מול חופי ניו הולנד ציור מאת סמיואל אטקינס, בסביבות 1794 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | מובלת פחם, אוניית מחקר גאוגרפי |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | תומאס פישברן, ויטבי |
| הושקה | יוני 1764 בשם "ארל אוף פמברוק" |
| תקופת הפעילות | 26 במאי 1768 – ספטמבר 1774 (כ־6 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה במכוון ב-1778 בניופורט, רוד איילנד |
| מיקום |
41°36′N 71°21′W  |
| מידות | |
| תפוסה | 49/94 366 טון לפי מידת התפוסה הבריטית הישנה[1] |
| אורך | "97-8 רגל (29.7 מ')[1][2] |
| רוחב | "23-3 רגל (8.9 מ')[1] |
| נתונים טכניים | |
| גודל הצוות | 94 איש (71 קצינים ומלחים, 12 חיילי-צי) |
| מספר נוסעים | 11 אזרחים[3][4] |
| מספר תרנים | 3 |
| סוג המעטה | מעטה בארק |
| שטח המפרשים | 2,777 מטרים מרובעים[5] |
| הנעה | מפרשים |
| אמצעי לחימה | |
| חימוש |
10 תותחי 4-ליטראות 12 תותחי סביבול[5] |
  | |
האונייה, מובלת פחם מסחרית במקורה בשם "ארל אוף פמברוק" (Earl of Pembroke), שהושקה ב-1764, נרכשה על ידי הצי המלכותי ב-1768 כדי להוביל משלחת מדעית-אסטרונומית לדרום האוקיינוס השקט; משימתה הנוספת והחשאית הייתה לתור אחר "היבשת הדרומית הלא-נודעת" ולהכריז על המקומות שתגלה כטריטוריה בריטית. היא שופצה, שמה הוחלף ל"אנדוור", וב-26 במאי 1768 הוכנסה לשירות פעיל בצי.
"אנדוור" יצאה לדרכה מפלימות באוגוסט 1768, הקיפה את כף הורן והגיעה אל טהיטי במועד המתוכנן, שם ביצעה תצפית אסטרונומית על מעבר כוכב נוגה על פני השמש של שנת 1769. אחר כך המשיכה במסעה דרומה, גילתה את איי הואהינה (Huahine), בורה בורה ורייאטאה (Raiatea), ובספטמבר 1769 הגיעה אל חופי ניו זילנד.
באפריל 1770 הטילה "אנדוור" עוגן במפרץ הנקרא כיום מפרץ בוטני, ובכך הייתה גם לאונייה האירופית הראשונה שפקדה את חופה המזרחי של אוסטרליה. קוק ירד לחוף כדי להכריז על ריבונותה של בריטניה בחלק זה של היבשת, ואחר כך המשיכה "אנדוור" במסעה צפונה לאורך החוף. במהלך שיוטה במימי שונית המחסום הגדולה עלתה "אנדוור" על שרטון וכמעט שטבעה. קוק פקד להשליך לים את תותחי האונייה כדי להקל על משאה והיא נחלצה מאסון. האונייה הפגועה הועלתה אל חוף קרוב, שם עמלו מלחיה שבעה שבועות בתיקון ארעי של הנזקים. ב-10 באוקטובר 1770 נכנסה "אנדוור" אל נמל בטאוויה (כיום ג'קרטה) באיי הודו המזרחיים ההולנדיים כדי לבצע תיקונים יסודיים יותר, ובטרם ירדו לחוף הושבעו אנשי צוותה לשמור בסוד את זהות המקומות אותם פקדו. ב-26 בדצמבר יצאה האונייה לים כשפניה מערבה, ב-13 במרץ 1771 הקיפה את כף התקווה הטובה, וב-12 ביולי 1771, בחלוף קרוב לשלוש שנים, נכנסה אל נמל דובר באנגליה.
"אנדוור" נשכחה במידה רבה לאחר הפלגתה ההרואית, ובשלוש השנים שלאחריה הובילה חיילים ואספקה מאנגליה לאיי פוקלנד. ב-1775 נמכרה לידיים פרטיות ושמה הוחלף ל"לורד סנדוויץ'". שנה אחר כך, ב-1776, פרצה מלחמת העצמאות האמריקנית; האדמירליות חכרה את האונייה והעסיקה אותה בהובלת חיילים מאנגליה אל זירת הלחימה מעבר לים. ב-1778 הוטבעה האונייה במכוון בפתח מפרץ נרגנסט ברוד איילנד, כדי לחסום בפני האמריקאים המורדים את המוצא לים. מקומה המדויק של הטרופת אינו ידוע; חפצים מן האונייה, ובהם שישה תותחים ועוגן, מוצגים בכמה מוזיאונים ימיים בעולם. בספטמבר 2018 הכריזו ארכאולוגים ימיים כי שרידי אונייה שגילו בחופי רוד איילנד הם של "אנדוור", אך הדבר טעון בירור נוסף.
רפליקה של ה"אנדוור" הושקה ב-1994, והיא רְתוּקָה כיום לרציף המוזיאון הימי הלאומי של אוסטרליה בנמל סידני. על שמה של אוניית המחקר קרויה מעבורת החלל "אנדוור". דיוקנה של "אנדוור" מתנוסס על מטבע חמישים סנט של ניו זילנד.
"אנדוור" הייתה במקורה מובלת-פחם מסחרית בשם "אֶרְל אוֹף פֶּמְבְּרוֹק". היא נבנתה על ידי תומאס פישבֶּרן עבור תומאס מילנֶר, רב-החובל והבעלים, והושקה ביוני 1764 בנמל הפחם וציד הלווייתנים ויטבי בצפון יורקשייר.[6] הייתה זו תלת־תורנית בעלת מערך מעטה של בארק: על תרניה הקדמי והראשי הניפה מפרשים רוחביים (תחתי, עילי ועלעילי), ועל תורנה האחורי מפרש תחתי אורכי ומפרש עילי רוחבי. האונייה התאפיינה במבנה חסון, חרטום פחוס ורחב, ירכתיים מרובעים וגוף תיבָני עם מחסן עמוק למטען הפחם.[7] התחתית השטוחה התאימה לשיט במים רדודים בקרבת החופים, ואיפשרה להעלות את האונייה לחוף מועדי (המתגלה ומתכסה חליפות בגאות ובשפל), לצורך טעינה ופריקה ולשם ביצוע פעולות תחזוקה בסיסיות מבלי להזדקק למבדוק יבש. גוף האונייה והצלעות נבנו כמקובל מעץ אלון לבן, השדרית ומזוזת הירכתיים מבּוֹקִיצָה, והתרנים מאורן ואשוח.[8]
את הפלגת הבכורה שלה ערכה "ארל אוף פמברוק" ביולי 1764, בהובילה פחם מנהר טיין אל לונדון. היא המשיכה לעסוק בהובלת פחם לאורך חופי אנגליה בארבע השנים הבאות.
ב-16 בפברואר 1768 פנתה החברה המלכותית למלך ג'ורג' השלישי בבקשה כי יממן את שיגורה של משלחת מדעית לדרום האוקיינוס השקט, כדי לבצע תצפית על מעבר כוכב נוגה על פני השמש של שנת 1769.[9] המלך נעתר לבקשה, והאדמירליות החליטה להטיל על המשלחת משימה נוספת וחשאית: לתור את חופיה הלא מוכרים של יבשת אוסטרליה, ולהכריז ריבונות בריטית על המקומות החדשים אותם תפקוד.[10]
החברה המלכותית הציעה למסור את הפיקוד על המשלחת לידיו של הגאוגרף הסקוטי אלכסנדר דַּלְרִימְפְּל, שהתנה את הסכמתו בקבלת דרגת ייצוג של קפטן בצי המלכותי. הלורד הראשון של האדמירליות אדוארד הוֹק סירב לאשר זאת, באומרו כי מוטב לו לאבד את זרועו הימנית מאשר למסור את הפיקוד על אונייה של הצי לאדם שאינו איש-ים בהכשרתו. החלטת הוֹק הושפעה ממקרה שאירע באה"מ "פּארֶמוּר" ב-1698, אז סירבו קציני האונייה לקבל הוראות ממפקדה האזרחי – ד"ר אדמונד האלי.[11] כמוצא מן המבוי הסתום הציעה האדמירליות לתפקיד את ג'יימס קוק, קצין הצי המלכותי בעל ידע במתמטיקה ובקרטוגרפיה.[12] שני הצדדים הסכימו על מועמדותו, קוק הועלה ב-25 במאי 1768 לדרגת לוטננט ומונה למפקד המשלחת.[13]
במרץ 1767 רכשה האדמירליות את "ארל אוף פמברוק" תמורת 2,840 ליש"ט, 10 שילינג ו-11 פני,[14] וב-27 במאי אותה שנה קיבל קוק את הפיקוד על האונייה. האונייה שופצה במספנת הצי בדפטפורד על נהר התמזה בעלות של 2,294 ליש"ט, כמעט כשווי האונייה עצמה.[15] לוחות הגוף נאטמו בנעוֹרֶת פשתן והתחתית צופתה בִּנְסָרֵי עֵץ דקים להגנה מפני תולעת האוניות. באונייה הותקן סיפון תחתון (נוסף לסיפון הראשי ולסיפון העליון), כדי להקצות מקום לקבינות למגורים, למחסן אבק־שרפה ולאספקה.[16] בכל אחת מן הקבינות החדשות הוקצה שטח רצפה של כ-2 מטרים רבועים לאדם, והן נועדו למגורי קפטן קוק ונציגי החברה הגאוגרפית: חוקר הטבע ג'וזף בנקס, עוזריו של בנקס – דניאל סולנדר והרמן ספורינג, האסטרונום צ'ארלס גרין, והציירים סידני פרקינסון ואלכסנדר ביוקן.[17] קבינות אלה הקיפו את חדר האוכל והמגורים של הקצינים.[18] "הקבינה הגדולה" בירכתי הסיפון הוסבה לחדר עבודה לשימושם של קוק ואנשי החברה המלכותית. הקבינות הפונות אל חדר האוכל והמגורים של הקצינים, בחלקו האחורי של הסיפון התחתון, הוקצו ללפטננטים זאקארי הִיקְס וג'ון גוֹר, לרופא האונייה ויליאם מוֹנְקְהָאוּז, לתותחן סטיבן פוֹרווּד, לרב־החובלים רוברט מוֹלִינוֹ וללבלר־הקפטן ריצ'רד אוֹרְטוֹן.[19][20] סיפון האוכל והמגורים (mess deck) הסמוך לקבינות שימש למגורי חיילי־הצי והמלחים וכחלל נוסף לאחסנת אספקה.[18] על פי הוראתו של קוק הונח בתחתית האונייה נֶטֶל של מטילי-ברזל במשקל 12 טון כדי לייצבה.[7]
האונייה צוידה בשלוש סירות: "סירה ארוכה" (longboat), סירת שירות (pinnace) ויוֹל (yawl). הסירה הארוכה שופצה קודם העלאתה לאונייה ונצבעה בצבע עופרת לבן.[21] על סירות אלו נוספו שתי דינגיות פרטיות, אחת של רב המלחים ג'ון גֶתְרִי והשנייה של בֶּנְקְס.[22] כמו כן צוידה האונייה במערכת משוטים באורך 28 רגל (8.5 מ') להסעתה בשעת דממת-רוח או אם תאבד חלילה את תרניה בסערה.[17] עם סיום השיפוץ הוכנסה האונייה לשירות פעיל בשם בארק הוד-מלכותו "אנדוור", להבדילה מהקאטר (4 תותחים) אוניית הוד-מלכותו "אנדוור".[6]
ב-21 ביולי 1768 הפליגה "אנדוור" אל גאליאונס ריץ' (Galleon's Reach) כדי להצטייד בתותחים להגנתה.[21] לאונייה הועלו 10 תותחי 4-ליטראות, 6 מהם הוצבו על הסיפון העליון והשאר אוחסנו בבטן האונייה. כמו כן סופקו לה תריסר תותחי סביבול, שהוצבו על כַּנוֹת בסיפון האחרה, לאורך הדפנות ובחרטום.[23] האונייה יצאה ב-30 ביולי כשפניה לפלימות, כדי להצטייד במזון ולהעלות את 85 אנשי צוותה, כולל 12 חיילי־צי.[24] האספקה שנטענה על האונייה כללה 6,000 נתחי חזיר ו-4,000 נתחי בקר מומלחים, 9 טונות של "לחם" (פכסמי מלחים), 5 טונות קמח, 3 טונות כרוב כבוש, טון צימוקים וכמויות שונות של גבינה, מלח, אפונה, שמן, סוכר ושיבולת שועל. אספקת השיכר כללה 250 חביות של בירה, 44 חביות של ברנדי ו-17 חביות של רום.[25] כמו כן הועלו לאונייה חיות משק, שכללו חזירים, עופות, עז חולבת ושני כלבי גרייהאונד.[26]
ערך מורחב – המסע הראשון של ג'יימס קוק"אנדוור" יצאה מפלימות ב-26 באוגוסט 1768, כשעל סיפונה 94 אנשים ואספקה ל-18 חודשים. הנמל הראשון אותו פקדה היה פונשל באיי מדיירה, אליו הגיעה ב-12 בספטמבר. התחתית והדפנות נאטמו ונצבעו מחדש, ואל האונייה הובאה אספקה של ירקות טריים, בשר בקר ומים לקטע הבא של ההפלגה.[27] בעודה בנמל ארעה באונייה תאונה, שגבתה את חייו של החובל רוברט וויר; בעת הורדת העוגן הסתבכו רגליו בחבל העוגן והוא נמשך אל המים וטבע.[28] כדי למלא את מקומו, גויס בכפייה לאונייה מלח מסלופ מסחרי אמריקני שעגן בקרבת מקום.[27][29]
"אנדוור" המשיכה בדרכה דרומה, לאורך חופי אפריקה, חצתה את האוקיינוס האטלנטי אל אמריקה הדרומית, וב-13 בנובמבר 1768 הגיעה אל ריו דה ז'ניירו. לאחר שהצטיידה במזון טרי ובמים, הפליגה אל כף הורן, אליו הגיעה במזג אוויר סוער ב-13 בינואר 1769. במשך יומיים ניסתה "אנדוור" להקיף את הכף, אך בשל הרוחות, הגשם והזרמים הנגדיים הדבר לא עלה בידה. לבסוף, ב-16 בינואר, נחלשה הרוח והאונייה הצליחה לעבור את הכף והשליכה עוגן במפרץ "ההצלחה הטובה" בחוף האוקיינוס השקט.[30] אנשי הצוות נשלחו לחוף כדי לאסוף עצים ולהביא מים טריים, בעוד בנקס ועוזריו עסוקים באיסוף דגימות של מיני צמחים לאורכו של החוף המכוסה קרח. ב-17 בינואר מתו שניים מעוזריו של בנקס מהצטננות, כאשר ניסו לשוב לאונייה בעיצומה של סופת שלגים עזה.[31]
"אנדוור" יצאה שוב לים ב-21 בינואר 1769, כשפניה לכיוון מערב-צפון מערב אל אזור אקלים חם יותר. היא הגיעה לטהיטי ב-10 באפריל,[32] ושם עשתה את שלושת החודשים הבאים. מעבר הכוכב נוגה על פני השמש אירע ב-3 ביוני, והוא נצפה ותועד על ידי האסטרונום צ'ארלס גרין מסיפונה של האונייה.[32]
ב-13 ביולי, לאחר שהשלימה את משימת התצפית האסטרונומית, עזבה "אנדוור" את טהיטי והפליגה בכיוון צפון־מזרח אל איי החברה.[33] קוק ירד לחוף עם אנשיו בהוּאַהִינֶה, רַיָטֵיאָה ובּוֹרְבּוֹרָה והכריז עליהם כטריטוריה בריטית. הניסיון לנחות בְּרוּרוּטוּ, אחד מאיי אוֹסְטְרָל, לא צלח בשל גלי החוף הגבוהים והסלעים.[34] ב-15 באוגוסט הפנתה סוף-סוף "אנדוור" את חרטומה דרומה, ויצאה לחקור את מרחבי האוקיינוס בחיפוש אחר "טֶרָה אוֹסְטְרָלִיס אִינְקוֹגְנִיטָה".[33]
באוקטובר 1769 הגיעה "אנדוור" אל חופי ניו זילנד, והייתה לאונייה האירופית הראשונה שעשתה זאת מאז "הֵיימְסְקֶרְק" של אבל טסמן ב-1642.[33] המקום הראשון בו ירדו לחוף היה פּוֹבֶרְטִי בֵּיי, והמאורים בני המקום, שלא ראו מעולם אונייה מערבית, חשבו כי "אנדוור" היא אי צף או ציפור ענקית שהגיעה ממולדתם המיתולוגית בהוואיקי.[4] את ששת החודשים הבאים עשתה "אנדוור" בהפלגה לאורך החוף;[32] קוק מיפה את תוואי החוף והגיע תוך כדי כך למסקנה, כי ניו זילנד כוללת שני איים גדולים ואינה "טֶרָה אוֹסְטְרָלִיס" אותה הוא מחפש. במרץ 1770 ירד קוק לחוף בסירה הארוכה והכריז רשמית על ניו זילנד כטריטוריה של הכתר הבריטי.[32] מכאן המשיכה "אנדוור" בהפלגתה מערבה, וב-19 באפריל נגלה לעיני אנשיה החוף המזרחי של אוסטרליה.[35] ב-29 בחודש ירד קוק לחוף הנושא כיום את השם מפרץ בוטני, ניו סאות' וויילז, ובכך הייתה "אנדוור" לאונייה האירופית הראשונה שפקדה את חופה המזרחי של אוסטרליה.[36]
במהלך ארבעת החודשים הבאים מיפה קפטן קוק את חופי אוסטרליה, כש"אנדוור" עושה דרכה בכיוון צפון בדרך כלל. ב-11 ביוני 1770, קצת לפני השעה 11 בלילה, פגעה האונייה בריף המכונה כיום בשם "ריף אנדוור" ומהווה חלק משונית המחסום הגדולה.[37] מיד ניתנה פקודה לגלול את המפרשים, עוגן נגידה הורד למים בסירה, והצוות ניסה למשוך את האונייה באמצעות חבל העוגן חזרה אל הים הפתוח, אך הדבר לא צלח. ריף אנדוור מתרומם בצורה תלולה מאוד מקרקעית הים, ועל אף שהאונייה ישבה כולה על השרטון, הראו מדידותיו של קוק כי במרחק קצר מהאונייה, פחות מאורכה, מגיע עומק המים ל-70 רגל (21 מטרים).[37]
כדי להקל ממשא האונייה, כך שתצוף ותתרומם מעל הריף, הושלכו הימה בפקודת קוק מטילי הברזל והאבנים ששימשו כנֶטֶל, אספקה מקולקלת וכל תותחי האונייה מלבד ארבעה, וחביות מי השתייה רוקנו לים.[37] מלחי האונייה חיברו לתותחים מצופים מתוך כוונה למשותם מאוחר יותר,,[38] אך הדבר לא היה בר ביצוע. כל אנשי הצוות נרתמו להפעלת משאבות השיפוליים, לרבות קוק ובנקס.[39]
לאחר שהושלכו לים על פי חישוביו של קוק בין 41 ל-51 טונות של ציוד, נעשה ניסיון למשוך את האונייה ממקומה בשעת שיא הגאות, אך ללא הצלחה.[40] בשעות אחר הצהריים של 12 ביוני הורדו למים בסירה הארוכה שני עוגני חרטום גדולים, שחוברו לאונייה באמצעות מערכת חבלים וגלגילות; התוכנית הייתה לנסות שוב למשוך את האונייה עם בוא הגאות בשעות הערב. דרך החור בגוף האונייה חדרו מים, ואף על פי שקפטן קוק ידע היטב כי הדליפה תתגבר ברגע שהאונייה תרד מן הריף, הוא החליט לקחת את הסיכון. בשעה 10:20 בערב האונייה התרוממה עם שטף הגאות ואז נמשכה בחבלי העוגנים ונחלצה. העוגנים הועלו והוחזרו לאונייה, מלבד עוגן אחד, שנתקע בקרקעית הים ונאלצו לנטוש אותו.[41]
כצפוי, גברה חדירת המים לאחר שהאונייה נחלצה מן הריף, והיה צורך לאייש בלא הפסקה את כל שלוש משאבות השיפוליים. טעות ארעה בשעת מדידת עומק המים בסַפְנָה, כאשר מלח לא מנוסה מדד את אורך חבל האנך מנקודה ייחוס גבוהה יותר משעשה קודמו. הקריאה הראתה כי גובה המים בבטן האונייה עלה בכ-18 אינץ' (46 ס"מ), ותחושת פחד שטפה את כל אנשי הצוות. מיד עם גילוי הטעות הכפילו המלחים את מאמציהם, וספיקת המשאבות עלתה על קצב חדירת המים.[41]
הסכנה לטביעת האונייה עדיין לא חלפה. "אנדוור" נמצאה במרחק 24 מיל (39 ק"מ) מן החוף,[32] ושלוש סירות האונייה לא יכלו להכיל את כל אנשי הצוות.[42] ג'וזף בנקס רשם אז ביומנו, כי בשעות גורליות אלו הפגינו אנשי הצוות קור רוח, וזאת בניגוד לסיפורים ששמע כי בנסיבות שכאלה מתמלאים המלחים אימה ומסרבים להישמע לפקודות.[43]
פרח החובלים ג'ונתן מונקהאוס הציע לאטום את החור באמצעות בד מפרשים, כפי שעשו לדבריו בהצלחה באוניית סוחר בה שירת.[44] קוק הפקיד בידיו את ביצוע המשימה, ובהנחייתו תפרו פיסות של נעורת חבלים וצמר למפרש ישן; המפרש הורד למים ונמשך אל מתחת לגוף האונייה, ולחץ המים הידק אותו אל החור. התחבולה הצליחה ובתוך זמן קצר פסקה חדירת המים כמעט לחלוטין, כך שניתן היה להפסיק את הפעלתן של שתיים מתוך שלוש המשאבות.[45]
"אנדוור" חידשה את הפלגתה בקורס צפון-מערב במקביל לריף, והצוות חיפש אחר מעגן בטוח שבו יוכלו לתקן את הנזקים. ב-13 ביוני הגיעה האונייה אל מֵרוֹץ-מים רחב שקוק העניק לו את השם "נהר אנדוור".[46] הניסיון להיכנס אל תוך שפך הנהר נכשל בשל הרוחות העזות והגשם, ורק בבוקר 17 ביוני הצליחה "אנדוור" לחצות את הרְדֵדָה שבפתחו. האונייה התיישבה לזמן קצר על שרטון החול, אך שבה וצפה שעה אחר כך, ובשעות אחר הצהריים המוקדמות נמשכה באמצעות עוגן נְגִידָה אל תוך הנהר עצמו. האונייה הועלתה ללא דיחוי על גדתו הדרומית של הנהר והוטתה על צדה, כדי שאפשר יהיה לתקן את הנזקים שנגרמו לגוף. תוך כדי כך הוחלפו המפרשים והחבלים הבלויים ותחתית הגוף נוקתה מבלוטי-הים שנצמדו אליה.[47]
כאשר בדקו את הגוף נוכחו לדעת, כי חתיכת אלמוג בגודל אגרוף אדם פערה חור בתחתית האונייה ואחר כך ניתקה. שבר אלמוג זה, אליו היו דבוקות פיסות של נעורת פשתן ממזרן ההנצלה, סייע לסתימת החור ומנע את טביעתה של "אנדוור" על הריף.[48]
לאחר המתנה לרוח נוחה, חידשה "אנדוור" ב-5 באוגוסט 1770 בשעות אחר הצהריים את הפלגתה, ובחלוף חמישה-עשר יום הגיעה אל הנקודה הצפונית ביותר של חצי האי כף-יורק. ב-22 באוגוסט ירד קוק בסירה אל אי קטן בקרבת החוף והכריז על חלקה המזרחי של יבשת אוסטרליה כריבונות בריטית.[49] קוק העניק לאי את השם "פוזשן" (Possession Island), והטקס הסתיים במטחי כבוד מן החוף ומסיפונה של "אנדוור".[50]
"אנדוור" המשיכה בדרכה מערבה לאורך החוף בין השרטונות והריפים, כשסירת המשוטים של האונייה שטה לפניה ומודדת את עומק המים.[51] ב-26 באוגוסט התרחקה מן החוף ונכנסה אל מרחביו הפתוחים של מפרץ טורס, בין אוסטרליה וגינאה החדשה. על מנת לשמור בסוד את נתיבי ההפלגה של "אנדוור" וזהות המקומות שגילתה, החרים קוק את כל היומנים באונייה, ופקד על אנשי הצוות לא לגלות לאיש היכן היו.[52]
ב-10 באוקטובר, לאחר שהייה של שלושה ימים לחופי האי סבו, הפליגה "אנדוור" אל בטאוויה, בירת איי הודו המזרחיים ההולנדיים.[53] יום לאחר מכן נקלעה האונייה לסערה טרופית פתאומית וברק הכה בה, אך הודות לכליא הברקים שקוק ציווה לחבר לראש התורן, לא נגרם לה כל נזק.[54]
מצבה של האונייה לאחר שנחלצה מן השרטון בשונית המחסום הגדולה נותר רעוע. נגר האונייה ג'ון סיטרלי בדק ומצא כי "האונייה דולפת מאוד – היא מקבלת בין 6 ל-12 אינץ' מים מדי שעה, מפני שהשדרית הראשית שלה ניזוקה במקומות רבים ומחציתה האחורית של השדרית המשנית ניתקה ונפלה. נזקים נגרמו גם לצדה השמאלי של האונייה, שם הדליפה היא הגדולה ביותר, אבל לא יכולתי לתקנם כל עוד המים חודרים פנימה."[55] בבדיקת גוף האונייה התגלה, כי בלוחות אחדים העמיקו תולעי האוניות לחדור עד שנותר עובי עץ של 1/8 אינץ' (3 מ"מ). קוק ציין ביומנו, כי "כל מי שראה את תחתית האונייה התפלא איך המשיכה "אנדוור" לצוף על פני המים" בשלושת חודשי הפלגתה עד עתה בים הפתוח.[56]
ב-9 בנובמבר, לאחר שעמדה שבועיים על עוגן, נמשכה "אנדוור" אל החוף והוטתה על צִדָה כדי שניתן יהיה לעשות בה את התיקונים הדרושים. לוחות נגועים בתולעי אוניות פורקו וסולקו, כדי למנוע את התפשטותן. לוחות שבורים תוקנו, והתחתית נוקתה מ"זקן", נאטמה מחדש בנעורת פשתן ונצבעה. חלקי החיבל הבלויים הוחלפו, משאבות השיפוליים שופצו, ואל האונייה הועלתה אספקה טרייה לקראת ההפלגה חזרה לאנגליה. התיקונים וההצטיידות הושלמו בחג המולד 1770, ולמחרת הרימה "אנדוור" עוגן והפליגה מערבה אל עבר האוקיינוס ההודי.[57]
מצבה של "אנדוור" היה טוב משקודם, אך לא כך היה מצבם של אנשי צוותה. במהלך השהייה בבטאוויה חלו 84 מתוך 94 אנשיה במלריה ובדיזנטריה.[58] עד היציאה לים ב-26 בדצמבר מתו שבעה אנשי צוות, וארבעים אחרים לא יכלו מפאת חוליים לבצע את תפקידם.[57] במהלך שנים-עשר השבועות הבאים מתו 23 אנשים נוספים ונקברו בים, וביניהם ספורינג, גרין, פרקינסון ורופא האונייה ויליאם מונקהאוס.[32]
קוק סבר כי הגורם למחלה הם מי השתייה המזוהמים ופקד לטהר אותם במיץ לימון, אך הדבר הועיל מעט.[59] ג'ונתן מונקהאוס, שהציל את האונייה מטביעה על הריף באמצעות מזרן ההנצלה, מת ב-6 בפברואר, ושישה ימים אחריו מת נגר האונייה ג'ון סיטרלי.[60] בריאותם של אנשי הצוות ששרדו את המגפה השתפרה לאיטה עם חלוף הזמן, והקורבנות האחרונים של המחלה היו שלושה מלחים כשירים, שמתו ב-27 בפברואר.[61]
ב-13 במרץ 1771 הקיפה "אנדוור" את כף התקווה הטובה, ויומיים אחר כך נכנסה לנמל קייפטאון. אנשי הצוות שעדיין היו חולים הורדו לחוף לקבלת טיפול רפואי.[62] האונייה נשארה בנמל ארבעה שבועות בהמתנה להחלמתם וניצלה את הזמן לביצוע תיקונים קטנים בתרנים.[63] ב-15 באפריל הוחזרו החולים לאונייה ואיתם עשרה אנשי צוות חדשים שגויסו בקייפטאון, ו"אנדוור" יצאה שוב לים בדרכה הביתה.[64][65] ב-10 ביולי נגלתה לעיני מלחי "אנדוור" אדמת אנגליה, ויומיים לאחר מכן נכנסה האונייה לנמל דובר.[66]
כחודש ימים אחרי שובו הועלה קוק לדרגת קומנדר, ובנובמבר 1771 הופיע שמו בפקודה שהוציאה האדמירליות לקראת שיגורה של משלחת שנייה, הפעם באה"מ "רזולושן".[67] קפטן קוק נהרג במהלך עימות אלים עם בני הוואי במפרץ קאלקאוקה ב-14 בפברואר 1779.[68]
בניגוד לקוק, שזכה לפרסום ולאהדה ציבורית בעקבות הפלגתו המוצלחת, "אנדוור" נשכחה מלב. שבוע ימים לאחר שובה לאנגליה נשלחה למספנת וולוויץ', שם הוסבה לאוניית תובלה.[69] תחת פיקודו של לוטננט ג'יימס גורדון ביצעה האונייה שלוש הפלגות סֶבֶב אל איי פוקלנד.[70]
מטרת ההפלגה הראשונה הייתה להוביל "אספקת מזון שתספיק למחייתם של 350 אנשים עד סוף שנת 1772".[71] האונייה יצאה מפורטסמות ב-8 בנובמבר 1771, אך בשל תנאי מזג האוויר הגרוע הגיעה אל פורט אגמונט (הבסיס הבריטי באיי פוקלנד) רק ב-1 במרץ. "אנדוור" עזבה את פורט אגמונט ב-4 במאי והטילה עוגן בפורטסמות לאחר הפלגה רצופה של שלושה חודשים.
ההפלגה השנייה נועדה להחזיר חלק מחיל המצב ולהחליף את סלוף הוד מלכותו "האונד", בפיקוד ג'ון בר, בכלי שיט קטן יותר – השאלופ "פינגווין" בן 36 הטונות בפיקודו של סמיואל קלייטון. הספינה פורקה לחלקיה ונטענה על "אנדוור". "אנדוור" הפליגה בנובמבר עם הצוות הנוסף של "פינגווין" וארבעה נגרי-אוניות, עליהם הוטל להרכיב את חלקי הספינה המפורקת, והגיעה ליעד ב-28 בינואר 1773. ב-17 באפריל שבו "אנדוור" ו"האונד" לאנגליה. סמיואל קלייטון וכמוהו גם ברנרד פנרוז, אחד מאנשי צוותה של "פינגווין", העלו על הכתב את קורות ההפלגה.[72][73]
ההפלגה השלישית יצאה לדרכה בינואר 1774, כשמשימתה פינוי מוחלט של איי פוקלנד. באותם ימים הייתה בריטניה טרודה בדיכוי המרד של מושבותיה בצפון אמריקה, והיה חשש כי ספרד אויבתה תנצל זאת, תשתלט על האיים, תיקח בשבי את חיל המצב הקטן בפורט אגמונט ואולי אף תחסלו כליל, מה שיצית מחאה ציבורית נגד הממשלה. "אנדוור" יצאה מאנגליה בינואר 1774 והפליגה חזרה מאיי פוקלנד ב-23 באפריל עם כל תושביהם הבריטיים.
בספטמבר 1774 הוצאה "אנדוור" משירות פעיל,[74] ובמרץ 1775 נמכרה לבעל האוניות ג'יימס מאתר (Mather) במחיר של 645 ליש"ט.[6][75] בבעלותו היא ערכה הפלגה מסחרית אחת לפחות אל ארכנגלסק שברוסיה.[76]
עם פרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית נזקקה הממשלה הבריטית לאוניות כדי להוביל חיילים ואספקה אל מעבר לאוקיינוס. ב-1775 הציע מאתר לצי המלכותי לחכור את "אנדוור" כאנית תובלה, אך הצעתו נדחתה.[77] הוא שינה את שם האונייה ל-"לורד סנדוויץ'", כדי לנסות להערים על מספנת דפטפורד, והגיש שוב את הצעתו.[78] גם הפעם נדחה, בנימוק כי האונייה "אינה תקינה לשירות. הוצאה מן הצי ונמכרה. נקראה הבארק אנדוור. נדחתה כבר". מאתר ביצע את התיקונים הדרושים, ובניסיון השלישי הצעתו נתקבלה. האונייה נרשמה בשם "לורד סנדוויץ' 2", מאחר שהייתה כבר אוניית תובלה אחרת בשם זה.[79]
"לורד סנדוויץ' 2", בפיקודו של רב החובל ויליאם אָוּתוֹר, הפליגה ב-5 במאי 1776 מפורטסמות כחלק מצי של 100 כלי שיט, 68 מהם היו אוניות תובלה. משימתם הייתה לסייע לגנרל האו במערכה לכיבוש ניו יורק. על סיפונה נמצאו 206 חיילים, בעיקר מהרגימנט Hessian du Corps של חילות העזר ההסים.[80][81] בעת חציית האוקיינוס פרצה סערה עזה ואוניות צי המשלוח התפזרו לכל עבר. הן שבו ונאספו בהָליפקס, ומשם הפליגו אל מקום הכינוס בסֶנְדִי הוּק, אליו הגיעה "לורד סנדוויץ'" ב-15 באוגוסט. באותו צי משלוח נמצאה גם "אדוונצ'ר", שהפליגה עם "רזולושן" במסע השני של קוק, וכעת שימשה אוניית אספקה בפיקודו של קפטן ג'ון הֶלוּם. אונייה אחרת בצי המשלוח הייתה אה"מ "סירן", בפיקודו של טוביאס פֶרְנוֹ, מי שפיקד על "אדוונצ'ר" בהפלגת החקר השנייה של קוק.[82]
ניו יורק נפלה בסופו של דבר לידי הבריטים, אך מאחר שניופורט נותרה בידי האמריקנים והיה חשש כי תשמש בסיס כדי להשיב לידיהם את ניו יורק, שלחו הבריטים בנובמבר 1776 צבא לכיבושה של רוד איילנד. בצי המשלוח הייתה גם "לורד סנדוויץ' 2", שהובילה חיילים הסים.[83][84] אחרי ההשתלטות על ניופורט שימשה "לורד סנדוויץ' 2" כאוניית כלא.[78][83]
בעקבות כניעת הצבא הבריטי בסרטוגה הצטרפה צרפת למלחמה לצד ארצות הברית, ובקיץ 1778 נערכו השתיים לכיבוש בתנועת מלקחיים של ניופורט: הצבא הקונטיננטלי מצד היבשה וצי צרפתי מצד הים. כדי לסכל את ההתקפה הימית, הורה המפקד הבריטי, קפטן ג'ון בריסביין, להטביע בפתח המפרץ אוניות שאין צורך בהן. בין ה-3 ל-6 באוגוסט הוטבעו במכוון במקומות שונים במפרץ מספר לא מבוטל של אוניות-מלחמה ואוניות שכורות של הצי המלכותי.[85] ביניהן הייתה גם "לורד סנדוויץ' 2", שהוטבעה ב-4 באוגוסט 1778.[86]
בעלי האוניות שהוטבעו קיבלו פיצוי מן הממשלה הבריטית. ממסמכי האומדנה של האדמירליות מתברר כי רבים מכלי השיט נבנו ביורקשייר; הפרטים אודות "לורד סנדוויץ" תואמים את נתוניה של "אנדוור" לשעבר, ומציינים כי נבנתה בוויטבי, תפוסתה 71/94 368 טון, וכי הוחזרה לשירות בצי ב-10 בפברואר 1776.[87]
ב-1834 התפרסם מכתב בעיתון "פרובידנס ג'ורנל" ברוד איילנד, אשר הצביע על האפשרות כי "אנדוור" לשעבר נחה על קרקעיתו של המפרץ.[88] הקונסול הבריטי ברוד איילנד מיהר לחלוק על כך, וכתב בתגובה כי הצרפתים קנו את "אנדוור" מידי מַאתר ב-1790 והחליפו את שמה ל-Liberté. מאוחר יותר הודה הקונסול, כי הדבר נודע לו מאמירת אגב של בעליה הקודמים של האונייה הצרפתית ולא מן האדמירליות.[88] לימים הועלתה סברה כי "ליברטה", שטבעה בחופי ניופורט ב-1793, הייתה לאמתו של דבר אונייה אחרת של קוק, אה"מ "רזולושן" לשעבר,[89] או "אנדוור" אחרת, סקונר-מלחמתי שהוצא מן השירות ונמכר ב-1782.[88] במכתב נוסף שנשלח אל "פרובידנס ג'ורנל" נאמר, כי מלח אנגלי בגמלאות ערך סיורים לתיירים באונייה ישנה בתמזה עד 1825 לכל המאוחר, אשר לדבריו הייתה "אנדוור" לשעבר של קוק.[88]
האגודה לארכאולוגיה ימית של רוד איילנד (Rhode Island Marine Archaeology Project, RIMAP) החלה ב-1991 לחקור את זהותן של שלוש-עשרה מובלות-חיילים שהוטבעו במהלך ההסגר הימי על ניופורט ב-1778, וביניהן גם "לורד סנדוויץ'". ב-1999 מצאה RIMAP מסמכים בארכיון הלאומי הבריטי בלונדון (Public Record Office), המאשרים כי שמה של "אנדוור" הוחלף ל"לורד סנדוויץ'", כי שרתה כמובלת-חיילים אל צפון אמריקה, וכי הוטבעה במכוון בניופורט ב-1778 עם מובלות-חיילים נוספות.[85]
צוות מחקר משותף של RIMAP והמוזיאון הימי הלאומי של אוסטרליה בדק ב-1999 מספר טרופות בנמל שמיקומן היה ידוע.[90] ב-2000 חקר הצוות אתר ובו כלי שיט שהוטבע כנראה במכוון, והיה מכוסה חלקית על ידי טרופת של אסדה מן המאה ה-20. השרידים הישנים יותר היו של אוניית עץ שגודלה וכפי הנראה גם מאפייני המבנה שלה היו כשל "לורד סנדוויץ'", היא "אנדוור" לשעבר.[90] הידיעה כי אונייתו הקודמת של קוק אכן נמצאת בנמל ניופורט עוררה את עניין הציבור במציאת הטרופת.[91][92] ברם, בהמשך פעולות המיפוי של האתר התברר כי בנמל ניופורט מצויות עוד 8 טרופות מן המאה ה-18, שאחדות מהן דומות גם הן בגודלן ובמאפייניהן ל"אנדוור". ב-2006 הודיעה RIMAP כי לא צפוי שהטרופות יימשו מקרקעית הנמל.[93] ב-2016 פרסמה RIMAP ששרידי "אנדוור", ככל הנראה, נמצאו על קרקעית נמל ניופורט, חלק מקבוצה של חמש טרופות נוספות, וכי בכוונתה לגייס כספים ולחקור את האוניות והממצאים שבתוכן.[94]
בספטמבר 2018 פורסם בנשיונל ג'יאוגרפיק, כי ארכאולוגים מ-RIMAP הצליחו לאתר במדויק את מקום קבורתה של האונייה.[95] הידיעה עוררה התלהבות רבה בקרב הציבור באוסטרליה, אבל חוקרים צננו את הרוחות בהדגישם כי קיימים עדיין ספקות באשר לזהות הטרופת שהתגלתה.[96]
בנוסף לחיפוש אחר שרידי האונייה עצמה, התעורר באוסטרליה עניין רב במציאת חפצים שהיו שייכים לאונייה בעת הפלגתה לדרום האוקיינוס השקט. ב-1886 תכנן איגוד פועלים בקוקטאון למשות מן הים את ששת התותחים שהושלכו מן האונייה כאשר עלתה על שרטון בשונית המחסום הגדולה. פרס של 300 לירות הובטח למי שיוכל לאתר ולמשות את התותחים, אך החיפושים שנערכו באותה שנה ובזו שלאחריה לא הניבו דבר ואיש לא דרש את הפרס.[38] ב-1913 התגלו פרטי ציוד של האונייה שהושארו בנהר אנדוור, וב-1913 טען צוות של אוניית קיטור מסחרית כי משה תותח של "אנדוור" מהמים הרדודים ליד הריף, אך הדבר התגלה כטעות.[97][98] הנדבן צ'ארלס וייקפילד, שכיהן כנשיא יד הזיכרון לאדמירל ארתור פיליפ, מסר ב-1937 לממשלת אוסטרליה חלק קטן מן השדרית של "אנדוור".[99]
החיפושים אחר תותחי "אנדוור" בשונית האלמוגים התחדשו, אך המשלחות שיצאו ב-1966, 1967 ו-1968 לא מצאו דבר.[38] הם נמשו לבסוף ב-1969 על ידי צוות מחקר של האקדמיה למדעי הטבע של פילדלפיה,,[100] שהשתמש במגנטומטר מתוחכם, באמצעותו אותרו התותחים, כמות של מטילי ברזל ששימשו כנֶטֶל ועוגן החרטום האבוד. מלאכת השימור נעשתה על ידי המוזיאון הימי הלאומי של אוסטרליה,[101] שני תותחים הוצגו לראווה במשרדי המוזיאון בנמל דרלינג ליד מרכז סידני, ואחר כך הועברו לתצוגה במפרץ בוטני ובמוזיאון הלאומי של אוסטרליה בקנברה[102] (רפליקה אחת נשארה במוזיאון). תותח שלישי ועוגן החרטום הוצגו במוזיאון ג'יימס קוק בקוקטאון,[103] ושלושת הנותרים במוזיאון הימי הלאומי בלונדון, באקדמיה למדעי הטבע בפילדלפיה,[100] ובמוזיאון ניו זילנד טה פאפה טונגרווה בוולינגטון.[104]
הפלגת "אנדוור" לאוקיינוס השקט הונצחה על צדו האחורי של מטבע ניו זילנדי בן 50 סנט,[105] וב-1988 קראו על שמה את מעבורת החלל אנדוור.[106]
בינואר 1988, במסגרת הפעולות לציון 200 שנים לראשית ההתיישבות האירופית באוסטרליה, החלו בונים בפרימנטל שבאוסטרליה המערבית רפליקה של "אנדוור".[107] הבנייה הושלמה ב-1993 והאונייה נחנכה באפריל 1994.[108] הרפליקה יצאה להפלגת הבכורה שלה באוקטובר אותה שנה; היא הפליגה אל נמל סידני ומשם בנתיב הפלגתו של קוק ממפרץ בוטני צפונה אל קוקטאון.[19] בין השנים 1996–2002 ביקרה האונייה בנמלים ברחבי העולם אותם פקד קוק במהלך הפלגתו, ואל נמל הבית של "אנדוור" המקורית בוויטבי הגיעה במאי 1997[109] וביוני 2002.[108] תצלומי הגלים בשעת הקפתה את כף הורן בהפלגה זו שולבו לימים בסרט הקולנוע Master and Commander: The Far Side of the World (2003).[110]
הרפליקה "אנדוור" ביקרה בכמה נמלים באירופה[111] ושבה לנמל סידני ב-8 בנובמבר 2004. בדרכה הביתה עלתה על שרטון, מרחק קצר מן המקום בו הניח קוק לראשונה את רגלו על אדמת אוסטרליה 235 שנים קודם לכן.[108] אל נמל סידני נכנסה הרפליקה "אנדוור" ב-17 באפריל 2005, לאחר שהקיפה פעמיים את העולם וגמאה מרחק של 170,000 מיילים ימיים (310,000 ק"מ).[108] הרפליקה נמסרה לבעלות המוזיאון הימי הלאומי של אוסטרליה ב-2005, והיא עוגנת דרך קבע ופתוחה למבקרים בנמל דרלינג בסידני.[112]
רפליקה נוספת במלוא גודלה של "אנדוור" עוגנת כיום בוויטבי.[113][114] היא משקפת אמנם את מראה וממדיה החיצוניים של "אנדוור" המקורית, אך בעלת צלעות פלדה במקום צלעות עץ, חסר בה סיפון פנימי אחד והיא אינה מסוגלת להפליג.[115][116]
במוזיאון ראסל במפרץ האיים בניו זילנד עוגנת רפליקה של "אנדוור" בקנה מידה 1:5 הכשירה לשוט. היא נבנתה באוקלנד ב-1969, הועלתה על משאית והוצגה בכל רחבי ניו זילנד ואוסטרליה, וב-1970 הועברה לידי המוזיאון.[117]
ה"בארק אנדוור ויטבי" בויטבי שבאנגליה היא רפליקה מוקטנת, מעט פחות ממחצית גודלה של "אנדוור" המקורית. היא מצוידת במנועים להנעתה, ועורכת הפלגות לתיירים לאורך החוף אל כפר הדייגים סַנְסֶנְד.[118]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
